בודהיזם לאמהות | שרה נפתלי

מתוך הספר

אמהות לילדים קטנים חיות בעולם של בדידות. מלבד הריחוק הפיזי שלנו ממבוגרים אחרים, לעתים קרובות אנו מגלות בצער שאין לנו למי לפנות כאשר אנו כמהות לתמיכה. לפני שהפכנו לאמהות עבדנו או למדנו, וקרוב לוודאי שהשתייכנו לאיזה חוג חברתי שכלל בעלי ברית המוכנים תמיד לקטר בצוותא או להתבדח בנוגע לקשיי החיים. ברוב ימי השבוע אנחנו לבדנו בבית עם הילדים ומבלות פחות ופחות זמן בחברת מבוגרים. ואף על פי כן רובנו מעולם לא חשנו צורך רב בידידוּת כמו בתקופת האמהות.

ייתכן שידידים ותיקים ובני משפחה אינם מבינים אותנו; אולי אין להם ילדים או אולי האתגרים שילדיהם מציבים בפניהם שונים משלנו. נראה שהורים לילדים המתקשים לישון מוקפים הורים לילדים הנוהגים לישון שינה עמוקה, ממש כפי שהורים לילדים שובבים חשים שהם מוקפים הורים לילדים שקטים ומנומסים. או ייתכן שכאשר אנו משוחחות על הבעיות שלנו, תגובות ידידינו ובני משפחתנו מאכזבות אותנו. אולי הם אינם מקשיבים לנו כראוי: כשאנו מעלות את דאגותינו, הם מדברים על עצמם, נותנים לנו עצות בלתי רצויות או משנים לגמרי את נושא השיחה. ייתכן שבסופו של דבר נרגיש שאין מקשיבים לנו, או גרוע מכך – ששופטים אותנו. נכון שאמהות אחרות עשויות להיות בעלות ברית נהדרות, אבל רובנו מאזינות גרועות, ולוּ רק בשל העובדה שהילדים מפריעים לנו כל העת.

אם יש בין מכרייך איש או אשת סוד חכמים, לא רבים הסיכויים שאוצר אנושי זה יהיה זמין בשעת הצורך. מלבד זאת, יצורים מתחשבים כמונו, האמהות, אינם ששים להטיל את כל כובד דאגותינו, כעסינו ומצוקותינו על כתפיו של אדם אחד.